חובת ההכנה לראש השנה

י"ח אלול תשפ"ה | 11/09/2025 | 21:10

ההכנה למצוה ולתפלה גדפין דמצוה

כתוב בספר הושע (ו, ב): "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו - ונחיה לפניו". ויש להבין מה פירוש הפסוק הזה וכיצד הוא מתקשר לענייננו:

הנה, בכל שנה ושנה אנו מזכירים בראש השנה את הזכות של עקידת יצחק אבינו עליו השלום שתעמוד לנו ביום הדין להוציא משפטנו לאורה. וכן פירש"י ז"ל בחומש (בראשית כב, ו), שמשום כך נקראת סכין השחיטה שלקח עמו אברהם אבינו בשם 'מאכלת' - על שם שישראל אוכלים מתן שכרה. אלא שלכאורה קשה, דהא קיימא לן (קידושין לט:) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא? [פירוש, שמתן שכר של המצוות אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא, אז איך אפשר להנות ממעשה העקידה ולאכול ממתן שכרה כאן בעולם הזה?] ועל כך מסביר הגאון מוילנא, שבאמת השכר שאנחנו אוכלים ממעשה העקידה הוא רק על ההכנה שהיתה קודם העקידה, וכמו שנאמר בפסוק (שם ד): "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". דהיינו שאברהם אבינו עליו השלום, התכונן למצוה הנשגבה הזו במשך יומיים ורק ביום השלישי ניגש לקיים אותה. ואנחנו אוכלים את מתן שכרה של ההכנה למצוה שהיתה במשך יומיים. וזהו פירוש הפסוק בהושע: "יחיינו – מיומים" כלומר, כל מה שאנחנו חיים כאן בעוה"ז ונהנים מזכות העקידה, זה 'מיומיים' - רק בעבור היומיים של ההכנה שהיו קודם המצוה. אבל "ביום השלישי יקימנו - ונחיה לפניו" ביום השלישי דהיינו השכר על העקידה עצמה, הוא רק כשנהיה לפניו - בעלמא דקשוט. משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ומכאן אנו למדים עד היכן מגיע גודל מעלת ההכנה שקודם המצוה. (קול אליהו פרשת וירא אות טז).

[דברים כעין אלו בספר ייטב לב (פרשת בהעלותך יג ע"ב) על הפסוק (במדבר ח, ב) "בהעלותך את הנרות" ע"ש]. ולפיכך מה מאוד צריך להתכונן לקראת ימים גדולים ועצומים בעם ישראל ובפרט לקראת יומא דדינא ברישא דשתא.

ההכנה הנעשית לפני המצוה היא חשובה לאין ערוך לצורך המצוה והיא בבחינת הגדפין [כנפיים] של המצוה שעל ידה יכולה היא לעלות (עי' תקו"ז דף כה ע"ב, ועי' שמן ראש חנוכה ח"ב עמ' רצב). ואשר על כן, פתח דברינו יאיר בגודל מעלת ההכנה בימים שלפני ראש השנה.

הכל תלוי בהכנה

הנה כבר אנחנו מתקדמים ליום הדין הגדול אשר מלך במשפט יעמיד ארץ, אנחנו לפני ערב ראש השנה הזמן המיועד כבר מבריאת העולם לדון בו כל יצורי עולם אם כבנים אם כעבדים כולם עוברים לפניו אחד אחד אין מי שיכול להפטר מלעבור לפני הקב"ה אשר בוחן לבות וכליות, ואצלו הכל גלוי וידוע.

לכן צריך כל אדם להכין את עצמו מבעוד מועד, הקב"ה עשה אתנו חסד גדול שנתן לנו את חודש אלול שאדם יחזור בו בתשובה. נשאר לנו שבוע ימים, והשבוע הזה קובע את גורלנו לקראת השנה הבאה עלינו לטובה. אם אנחנו באים לראש השנה מוכנים זכינו זכות גדולה, לכן מעכשיו נזדרז להכין את עצמנו בתשובה ומעשים טובים, כדי שיראו בשמים שאנחנו משתדלים - כל יום עושים חשבון נפש, לומדים מוסר, ומשתדלים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ואז כשיגיע ראש השנה נהיה מוכנים, אבל אם לא כן, אלא האדם בא לראש השנה ומתעורר באותו יום לעשות תשובה כבר מאוחר, רבי חיים מצאנז אומר למה הדבר דומה, לשתי משרתות, האחת הייתה פקחית והשניה הייתה חסרת שכל, הפקחית כל היום הייתה עובדת משרתת את בעלת הבית, מסדרת את הבית מנקה אופה ומבשלת, בלילה כבר הייתה עייפה, אין לה כח ורוצה לישון, אבל יודעת שמחר בבוקר מוקדם צריכה להכין ארוחת בוקר מה עושה כבר בערב מכינה את העצים, שמה אותם בתנור עושה מהם גחלים שלא יהיו לחים, כדי שבבוקר הכל יהיה מוכן מיד. אבל המשרתת השניה אמנם עבדה יפה ביום אבל בלילה הייתה עייפה לא יכולה להמשיך, העצלות גברה עליה והלכה לישון. אמרה, בבוקר נעשה עצים נעשה הכל, קמה בבוקר קצת מאוחר וממהרת להזדרז להכין, אבל העצים היו לחים הבית התמלא עשן ולא יכלה לאפות הפת, סוף דבר שפיטרו אותה מעבודתה. (בחצרות החיים כרך לה עמ' פט).

כמו כן האדם צריך להיות מוכן לראש השנה. להכין את עצמו הן בתפילה הן בלימוד הן במעשים טובים, להקפיד בכל הברכות וכו', ויכין את עצמו בכל המובנים שצריך, יבקש מחילה מחברו ולא יחכה לרגע האחרון, וכן צריך לעשות פדיון נפש, כמו שאמר מהרח"ו כי מי שעושה פדיון נפש בערב ראש השנה, וחוזר לעשות שוב אח"כ בערב כיפור מובטח לו שלא ינזק כל אותה שנה (עי' שער הכונות בתחילת דרושי סוכות ושם בהגהות הביא בשם בית מועד למהרח"ו את סדר הפדיון שהיה עושה בערב ר"ה). וכן לשמור שבת כי השבת הקרובה היא שבת אחרונה של השנה לכן צריך שמירת שבת בשלימות, וכן צריך להכין את פירוש התפילות של הימים הנוראים וכל יום לקרוא קצת תהלים וכל אחד יקבל עליו איזו קבלה חדשה, למשל יסדר את עצמו שלא יכעס, כמו שבראש השנה עושים סימנים טובים שיתמו אויבינו ושונאינו, שירבו זכיותינו, שנהיה מלאים מצוות כרימון, והסגולה הגדולה ביותר שצריך למצוא היא, שהאדם לא יכעס, אוי ואבוי זה המזיק הכי גדול כל השנה ובפרט בראש השנה, ויצר הרע מנסה בכל כוחו להפיל את האדם בכעס. אז אם אדם מכין את עצמו לפני כן ומכין גם את אנשי ביתו, לקראת יום הדין הגדול והנורא, הבית שלו נראה אחרת.

הקב"ה סולח לאדם המתחנן לפני הקב"ה, סלח לי, כפר לי, תן לי מחילה, סליחה, וכפרה! והקב"ה עונה לפי ההכנה של האדם, (במדבר יד, כ) "ויאמר ה' סלחתי" – אבל "כדבריך". לפי השיעור של הדברים שלך, כפי שהכנת את עצמך.

כ"ה באלול עד ר"ה הם ימי חסד

ליל כ"ה באלול הוא יום בריאת העולם (עי' ר"ה ח. ובר"ן שם טז. ד"ה בר"ה). ובראש השנה אנחנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך", מפני שביום ר"ה בו נברא אדה"ר שהוא עיקר העולם והוא שלימות הבריאה. וכתב הגר"א שהימים הראשונים מכ"ה באלול עד ר"ה הם ימי חסד, ימים שנתנם לנו השי"ת בחסד כי אע"פ שעדיין – "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ה), בכל זאת העולם התקיים, וכן גם עתה בכל שנה מתעורר אותו אור גדול של החסד הגדול מאתו יתברך, ולכן ימים אלו הם ימי חסד מאת ה' יתברך. (ליקוטי הגר"א מועדים חודש אלול עמ' ד).

וכותב הרב יערות דבש על קדושת יום כ"ה באלול (ח"ב דרוש י' לכ"ה אלול) וז"ל: היום כ"ה אלול, היום יום ראשון לבריאת העולם, ובכ"ה אלול נברא חושך, הוא יצר הרע, ואור שהוא יצר טוב, ורשעים מתרעמים על בריאת יצר הרע, כי היה להם לאבן מכשול, אבל צדיקים שמחים בו, שעל כן מקבלים שכר. וזהו (תהלים קמה, י) "וחסידיך יברכוכה" הינו כ"ה אלול, תחלת הבריאה, וכל מעשה חמשה ימים עד יום הששי כלול ביום ראשון כנודע, ה' פעמים ה' הוא כ"ה והבן, ע"כ, וכוונתו כי יום כ"ה באלול כולל בתוכו את כל החמשה ימים הבאים של בריאת העולם עד יום השישי, ואם כן יום זה הוא כולל בתוכו חמש פעמים חמש שעולה למנין כ"ה.

ממשיך היערות דבש וכותב: היום נאמר וחשך על פני תהום, ואמרו ברבה (מדרש רבה בראשית פרשת ג, אות ח) ולחשך, דא מעשיהן של רשעים, ויהי אור, דא מעשיהן של צדיקים, ואיני יודע באיזה חפץ יותר, הוא דאמרו במדרש (שם פרשה ג, אות ב) "ויהי אור" אור שהיה כבר, הרצון כי החשך, היינו רשעים, יהיה [אור], היינו בעל תשובה, וה' חותר חתירה ומשוה חשך לאור, ויהי אור, היינו צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם, כאשר האריך בזה בכתבי האר"י ז"ל.

וזו השאלה איני יודע באיזה חפץ יותר, אם בבעלי תשובה או בצדיקים, כשהוא אומר ויהי אור, הרי עקרו צדיקים גמורים, והיינו כי זה שהקדוש־ברוך־הוא מסייע לרשעים לחזור בתשובה הוא ממש בריאת עולם חדש ותחיית המתים, כי כאשר יחטא הוא ממש מת, ועל ידי מה [הוא מחייהם], על ידי טל תחיה, ולכך אמר בזוהר לאחר סיום ברכת מחיה המתים נפק כרוזא מאן הוא גבר דאשתדל להדר רשעים בתיובתא, והיינו כי זהו ענין תחיה, וזה נעשה על ידי שהקב"ה מסתכל בצדיקים גמורים, ועל ידי שעשוע זכרם פועל זה שהחזירן בתשובה, ועל ידי צדיקים הקדוש־ברוך־הוא מרחם להשיב ולחתור חתירה לרשעים, כמו בבריאת העולם נסתכל במעשה צדיקים ובראם, כי זה גם כן כמו בריאת עולם.

ומזה תבין מה שכתב איש אלהים קדוש מורנו הרמ"ע (מאמר חיקור דין ח"ב פכ"ד) כי נאמר (בראשית ג, טו) "ואיב"ה [אשית]", רמז לו ימים המסוגלים לתשובה, א' - דראש השנה, י' – עשרת ימי תשובה, ב' - דראש השנה, ו"ה" דחק עצמו מורנו הרמ"ע בעל כרחו לפרשו, אבל הוא הדבר שכתבנו, שכוון לחמשה ימים שאין לשטן בהם שליטה, ולעמת זה ה' ימים קודם ראש השנה, מן כ"ה אלול, ימים שיש להתגבר בתשובה, כי "אדם אין לעבד את האדמה".

ימי ביקור

הימים האלו הם ימים של ביקור (לשון בקורת) שהם כמה ימים לפני ר"ה, ולמדו חז"ל (פסחים צו) שכל קרבן צריך לבקר אותו לכל הפחות ד' ימים קודם השחיטה, ולכן נהגו בארצות אשכנז לומר סליחות לכל הפחות ד' ימים קודם ראש השנה. (עטרת זקנים שו"ע סי' תקפא סק"א).

והנה בכל הקרבנות של החגים כתוב (במדבר כח, יט): "והקרבתם אשה עולה", או "והקרבתם עולה" (שם, כז) ואילו בר"ה כתוב (שם כט, ב): "ועשיתם עולה", ללמדך שצריך האדם להקריב את עצמו לפני השי"ת לעשות חשבון נפש ולחפש במומים שלו ולחזור בתשובה.

אימת הדין

בכ"ד אלול יום פטירת ה"חפץ חיים" ע"ה זיע"א. הוא היה אומר, האדם צריך להכין את עצמו ליום הדין ולהרגיש כמו אותו בחור שתפסו אותו במלחמת עולם הראשונה ודנו אותו להריגה, והעמידו אותו מול מכונת ירייה אבל המכונה לא פעלה משך רבע שעה, וכשראו כן פטרוהו לשלום אלא שמרוב פחדו שחשש כל רגע שמא ימות, הלבינו כל שערותיו. וכך צריך כל אחד להרגיש ביום הדין. (הצדיק רבי שלמה עמ' כ).

ובחרת בחיים

איתא במדרש רבה (איכה פרשה ה אות כא) אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שלך הוא (-התשובה) שנאמר (איכה ה, כא): "השיבנו וכו' ונשובה", אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א, ג) "שובו אלי ואשובה אליכם", ולכאורה לא מובן מה הויכוח בין כנסת ישראל לקב"ה.

אלא קיימא לן שליח ששלחו אותו ומת בדרך, המשלח צריך לעשות תשובה (עי' סנהדרין צה.), ולכן הקב"ה שלח אותנו לעוה"ז ואנחנו תעינו בדרך וכביכול נקראים מתים, אבל ידוע שאם המשלח הזהיר את השליח ואמר לו תלך רק בדרך זו ולא בדרך אחרת המסוכנת המשלח פטור, ולכן הקב"ה אומר לעם ישראל שהם יעשו תשובה, ובזה יובן הפסוק בפר' נצבים (דברים ל, יט) "ובחרת בחיים", בודאי שאדם יבחר בדרך טובה דרך החיים ולא המוות, ולכן הטענה של הקב"ה שלא יתחייב כביכול תשובה כיון שהוא הודיע לנו "ובחרת בחיים" דרך של חיים דרך של תורה ויר"ש. (ע"פ עוללות הבציר פרשת בראשית תוכחת מוסר ה ע"א).

הרופא והסבל

החפץ חיים כתב ההבדל שיש בין 'בן תורה' אמיתי לאחד שמבלה את ימיו בשה"י פה"י [שבת היום, פסח היום, שמבלה ימיו ורק בשבתות וחגים מקיים את המוטל עליו], אם נקח לעצמנו סבל - ופלוני שלומד רפואה, הסבל עובד כל יום ומקבל כסף במקום ושמח, ואילו הלומד רפואה מתייגע ימים ולילות בלי כסף משך שנים מספר, וסובל חרפת רעב, אמנם לאחר כמה שנים הרופא ישב בנחת וירויח הון עתק בשנה אחת מה שהסבל הרויח כל ימיו, וזה ההבדל בין בן תורה אמיתי שמשקיע כל זמנו לתורה בעולם הזה מתייגע על התורה אבל אח"כ בעולם הבא עין לא ראתה, ואילו הסבל מסכן.

לכן צריך בימים אלו להכין את עצמו בלימודים במידות בהנהגות ובמצוות, כדי שיבא ליום הדין ויש לו חיילים ופרקליטים, ולא יגיע לר"ה ועדיין לא הכין עצמו. כמו שידוע כאשר המלך הולך למלחמה שולח חיילים להכין הדרך והולכים לפניו כדי לנצח, שאם ילך הוא קודם בלא הכנה יכול להרג, כן בר"ה אנחנו צריכים לילך מוכנים, וכמו שאמרו רבותינו (ב"ק עד:) מודה בקנס פטור, אבל כל זה קודם שבאו עדים לדעת שמואל, אבל לאחר שבאו עדים לא שוה ההודאה, וכן בר"ה צריך להודות ולהתודות קודם יום הדין ואח"כ יבא לר"ה. ובדרך רמז על פי דעת רב שמודה בקנס אפילו אם כבר באו העדים פטור, ולכן אומר דוד המלך (תהילים כה, יא): "וסלחת לעווני כי 'רב' הוא", דהיינו שהלכה כמו רב. (ע"פ עוד יוסף חי דרושים פרשת דברים ד"ה גם ידוע).

השלך את שרשראות התאוה מעל נפשך ותגביה עוף עד לשמים

עיקר בקשתינו ותחינתנו בימים הללו היא, לשוב בתשובה שלמה. ולא יאמר אדם אי אפשי, אלא אפשי ואפשי. ר' אליהו לופיאן זצ"ל אמר משל על הפסוק (תהילים קמב, ח) "הוציאה ממסגר נפשי": משל לאחד שנכנסה ציפור לתוך ידו וסגר עליה בכפו אמר, הרי אומרים בני האדם, שהציפור הזאת יש בכוחה לעוף למעלה, ואילו אני רואה שאיננה יכולה לזוז... אמרו לו שוטה שבעולם, פתח ידך ותראה איך היא עפה. כן האדם, כשטוען כי אינו יכול לעשות תשובה, אומרים לו שוטה שבעולם טמטמת את עצמך, סגרת את נפשך בתאות לבך עד כי אינך יכול להתגבר... פתח את המסגר, השלך את שרשראות התאוה מעל נפשך, ואז תראה איך אתה יכול להגיע לתשובה שלימה ולהגביה עוף עד לשמים. (חומש המגידים פרשת עקב עמ' 86).

וע"פ זה יתבאר מה שאמרו המפרשים "כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך", דלכאורה קשה אם זוכר כל הנשכחות משמע שיש שכחה, וא"כ מה פירוש מה שאומרים אח"כ - ואין שכחה לפני כסא כבודך. אלא כנ"ל אם האדם שוכח שהוא חטא, ושוכח את המעשים הרעים שלו ואיננו מתחרט עליהם, הקב"ה זוכר לו שחטא, ואם האדם מקיים בעצמו – "וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא, ה) שזוכר את מעשיו ומתחרט עליהם, אז הקב"ה "שוכח" שחטא, וזהו זוכר כל הנשכחות, אבל את הנגלות הוא לא זוכר. וכן בתורה ובמצוות אם אדם זוכר ומתגאה שעשה מצוות, הקב"ה "שוכח" את המצוות שעשה, אבל אם אדם שוכח המצוות והוא עניו ולא מחזיק טיבותא לנפשו מחמת המצוות שעשה, אז הקב"ה זוכר לו מצוותיו. ועל זה אמרו אם "יש דין למטה – אין דין למעלה", אם אין דין למטה – יש דין למעלה" (מדרש רבה שופטים פ"ה, ה). לכן טוב יותר שהאדם יעשה לעצמו דין למטה, יחשב את העוונות שלו, יעשה עליהם תשובה, יעשה להם תיקון ויחזור בתשובה שלימה לפני השם יתברך. (ע"פ מלין חדתין בשם הרה"ק מראזלא אות כ).

אל תסמוך על החזן או על התוקע

"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ג), רק באופן זה הקב"ה סולח לאדם, עכשיו זה הזמן שאדם יעשה תשובה ולא יסמוך על אף אחד.

יש האומרים אני הולך להתפלל אצל הצדיק הזה – זה טוב, או אצל בית הכנסת הזאת, צריך להתפלל במקום שיש חזן טוב, תוקע טוב וכו'..., אבל אסור לו לאדם לסמוך על החזן או על התוקע, אלא צריך לעשות הוא בעצמו.

האם בקשר לכסף שלו הוא גם סומך על החזן? כמו כן אין לסמוך על החזן ועל התוקע, בענין התשובה והתפילה צריך האדם שיתפלל על עצמו.

הבעל שם טוב זיע"א הביא את המשל הזה. פעם אחת ראה השועל את החיות שהן בצער גדול, ובוכים. אמר להם מה קרה, אמרו לו, היום הכעסנו מאד מאד את המלך האריה, ולא יודעים מה לעשות, מפחדים ממנו, מי יודע איזה עונש יתן עלינו.

אנחנו רוצים לפייס אותו, אבל לא יודעים מה לעשות, כי מפחדים אפילו לגשת אליו, אמר להם השועל – מה הבעיה בואו כולם אתי, ואני אפייס אותו, יש לי שלוש מאות משלים, משלי שועלים. אגיד לו שלש מאות משלים והוא יהיה שמח, אחר כך הכל יהיה בסדר. אמרו – זו עצה טובה והלכו אתו כולם. לפתע, באמצע הדרך – עמד. מה קרה שאלו, מה אגיד לכם שכחתי מאה, נשארו לי רק מאתיים. אמרו – טוב, גם מאתיים טוב. המשיך הלאה, ועוד פעם עמד. שאלו – מה קרה, אמר שכחתי עוד מאה, טוב. גם מאה טוב. גם בהם נפייס את המלך.

המשיך הלאה, הגיע לפתח... המלך כבר רואה את כולם, עם העורך דין השועל, והנה אומר להם העורך דין, תשמעו אני לא נכנס... למה אתה לא נכנס? תדבר! אמר... – שכחתי הכל! גם את המאה אחרונים שכחתי. אבל לקחנו אותך שליח ציבור...? סמכנו עליך אתה תגן עלינו ותפייס, ועכשיו שכחת...?

לכן, האדם אל יסמוך על אף אחד, אלא כל אחד תלוי במעשים שלו, בפיוסים שלו, כעת – בכל לילה סליחות ותחנונים לפני השם יתברך, באמת לחזור בתשובה. כמה זה תענוג שאדם באמת עבד של הקב"ה, זה דבר גדול. (אהבת שלום מקוסוב פרשת נצבים עמ' שטו).